המסעות הצנועים שלי לימדו אותי לדעת שאדוני הארץ באים והולכים, אמפריות קמות ונופלות, אבל הדברים הטובים באמת קשה להעלים אותם, למשל האי כיוס ביוון נשאר חזק כלכלית ועומד משחר ההיסטוריה הכתובה בזכות שרף אלת המסטיק, גם שהשוחטים הטורקים הגיעו לשחוט את כל יושבי האי, חסו על מלקטי השרף שבלעדיו האי חסר ערך כלכלי, פעם לפני שייבשנו את הנשמה לים המלח הוא היה גן עדן חקלאי למביני דבר, החל מצפונו הכינו בדי יוקרה לכהני דת מסיבי פתילת המדבר, הזקום המצרי שגדל בערבות יריחו היה תרופה נוגדת דלקת שיצאה גבולות, אמפריות לחמו על השליטה בים המלח על מנת להשיג שליטה בגושי המומיו שצפו על מימיו לאחר כל רעידת אדמה, וחוות חקלאיות מקומראן ועד סאפי גדלו צמחי מרפא כמו האפרסמון המפורסם שמשקלו היה שווה לכסף, ולא הזכרנו את המלח מהר סדום ששימש כחומר מרפא מהעת העתיקה, וכל זה מבלי להרוס את הטבע.
אם קצת נתבונן נגלה עד כמה הצורך שלנו בצמחי מרפא על מנת לשרוד את הזמן עיצב גבולות, שימר דרכים, שהרי תעשיית הפארמה לא הייתה קיימת בדעתו של איש אז, היום נדמה שרפואת סבתא היא סיפורים לפני השינה ואת הכל אפשר לייצר במעבדה, ימים יגידו, ההיסטוריה דווקא מוכיחה שעליות גדולות טומנות ירידות תלולות, ואלי כדאי לשמור קרוב אלינו את הטבע.
כזה הוא הכפר אופין اَفین, הממוקם בדרומו של מחוז חורסאן באיראן, הכפר הזה שמזכיר במשהו את מזג האוויר של מצפה רמון, מתאפיין באוויר קר ויבש, גם שם ההיסטוריה נמשכת ככל שבני האדם תעדו, ואין אמפריה שלא השאירה את חותמה, אפילו אלכסנדר הגדול ביקר שם, וסופרים גדולים כמו הסופר האוסטרי אלפונסו גבריאל שהפליא לכתוב על הכפר (לא אלפונסו גבריאל המוכר כאל קפונה...), ומתאר את הממצאים האריכאולוגים והמסגד שעומד במקום עד לאמפריה הסלגו'קית במאה ה 10, שתי נהרות מרכזיים מביאים מים מההרים הסובבים של המחוז העשיר בצמחי מרפא, השילוב של קור, יובש ומים חיים הפך את אפין והגלגולים הקודמים שלה למרכזו של הזרשק, שני מיני ברבריס אנדמים למחוז זה מציעים את האיכות הטובה ביותר, הפרי האדום שבמקור היה גדל בר ובויות לצרכים חקלאיים רפואיים, כמו הכפר, גם הפרי מתועד בשימוש קדום והמונוגרפיה הראשונה הכתובה עליו היא של הרופא ראזי (865–925) פילוסוף פרסי חשוב שכתב בערבית, ואחד מגדולי הרופאים בעולם המוסלמי. היה הראשון שהציג את סגולותיו הרפואיות של B. vulgaris
וראה כי השימוש בו מועיל לבני אדם, ראזי אמנם היה מוסלמי אך עקב באדיקות ושימר את היסודות היוונים ברפואה הפרסית, רבים מספריו התשמרו וחלקם, כמו הספר בטיפול במחלות ילדים אפילו תורגם לעברית עוד בתקופתו של הרמב"ם.
איבן סינא (1037–980) רופא, פילוסוף ומדען פרסי. מחברם של 450 ספרים במגוון נושאים רחב, בעיקר רפואה ופילוסופיה. חיבוריו המפורסמים ביותר הם "ספר הריפוי" ו"הקנון של הרפואה". בכתביו הוא מתאר שני סוגי פרות, האחד אדום והשני שחור.
זה האחרון גדל בהרים ונחשב פוטנטי יותר לרפואה, מדובר בשני סוגי זנים שונים של ברבריס. הוא מצטט את דיוסקורידס המתאר בספרו את תהליך סחיטת הפרות וייבושם, שאינם מעלים ריח רע וכאשר חותכים אותם במצבם הטרי, המיץ הניגר מהם צריך שיהיה צהוב כצבעו של זעפרן.
הפרי נחשב קר ויבש בדרגה שלישית, הזרשק ההודי חמים ויבש בדרגה שנייה. לפי איבן סינא סירופ פרות יעיל מאוד לשחרור מרה צהובה (חמה ויבשה)
למין ההודי יש איכות מעט מכווצת וממיסה, והוא בשימוש לרוב סוגי הדימומים.
הפרות יעילים לטיפול בכיבים ממאירים, הרפס ונפיחויות בעור, לשם כך שני סוגי הזרשק יעילים גם ההודי וגם הערבי.
ההרבליסט האנגלי ג'רארד מונה בספרו את מעלות הצמח ( 1633) : "המרתח יפה לטיפול בצרבת, מעניק רוח לדם ומעורר את חום הכבד. הפרות יפים לדימום. רוטב עלים מצנן את הבטן ומעורר תיאבון. קליפת השורשים משמשת כתרופה יעילה לטיפול בצהבת".
קטלוגים מהמאה ה -19 המציעים זרעי ברבריס או ייחורים הופצו בניו יורק, במסצ'וסטס ובפנסילבניה,
בתרבות הפרסית פירות הזרשק משולבים במנות מסורתיות רבות ומעניקות "תיקון" למזונות חמים, מעבר לטעמו הייחודי והמרענן במזון, איכותו כמתקן "מרה צהובה" חמה ויבשה הפך אותו למזון על (אבל לא לכל אחד) , נוגד דלקת, מוריד כולסטרול ושומנים בדם, מטפל במגוון של מחלות עור, עיניים וטיהור הדם, בזכות מעמדו המיוחד הקנה לעצמו מקום של כבוד בכל הרפואות המסורתיות.
את הזרשק יש לשטוף ולהשרות במים קרים מספר פעמים על מנת להוציא את החול הדק שנדבק בתהליך הייבוש, ומי שמתעצל לשטוף סופו לזכות באבנים בכליות.
אז בפעם הבא שאתם עושים זרשק פולו, או מכינים ריבת זרשק תחפשו את הזרשק של מחוז חורסאן.
מי שרוצה לקרוא עוד על הזרשק מוזמן לקרוא בספר , "רפואה פרסית אתנו בוטניקה על דרך המשי",
להלן קישור לרכישה
Comentarios