אתנו-בוטניקה היא המסורת התרבותית של השימוש בצומח למזון ולמרפא.
תרבויות העולם העתיק, כמו גם תרבויות המתנהלות בצורה מסורתית עד היום, רואות בטבע, ובצומח בפרט,
חלק בלתי נפרד מהוויתן. לאורך קיומה צברה החברה האנושית אלפי שנות ניסיון של מסורת אתנו-בוטנית; שכבות עבות נוספו בתקופות של שגשוג תרבותי, ושכבות דקות – בתקופות של אפלה, והמכלול נשמר והגיע לידינו.
הקשר של חברה מסורתית לצומח הוא הדוק מיסודו, והצומח מספק את צורכיהם של בני האדם במרעה לצאן, בליקוט מזון בבר, בקישוש חומר להסקה וכמובן – במרפא. הידע על אודות השימוש בצומח למרפא הצטבר לאורך השנים מהתבוננות בבעלי-חיים, אשר בוחרים באופן טבעי צמחים למרפא, ועל-ידי ניסוי וטעייה של דורות רבים, שהתגבשו לכדי ניסיון קולקטיבי.
יש חברות שהעבירו את הידע בעל פה, ויש שהעלו אותו על הכתב בספרים שעברו מדור לדור. עד היום יש משפחות, למשל בקרב היהודים יוצאי תימן ויוצאי איראן, הנוצרות ספרים בני מאות שנים אשר עברו במשפחה ומכילים ידע מסורתי רב. הידע המסורתי המקומי לרוב אינו קשור לשיטת ריפוי מסורתית פורמלית, והוא אמפירי לחלוטין. בסין, לדוגמה, ניתן למצוא מרפאים מקומיים שהידע שלהם מסתכם במרשם אחד בלבד, אשר תוצאותיו אמנם יוצאות מגדר הרגיל, אך הוא אינו מייצג את הרפואה המסורתית הסינית או ניתן על פיה.
עם הזמן, ככל שהתרבות התפתחה לתיעוד כתוב, הפילוסופיה והתיאוריה העומדות מאחורי הריפוי הפכו מרכזיות יותר. התיעוד בכתב הקל על העברתם של רעיונות ושיטות בתחומים רבים, ובעיקר נכון הדבר בתחום הרפואה. מלומדים יודעי שפות וחוקרי עולם העלו על הכתב את הידע המסורתי ותרגמו ידע משפות אחרות, וכך הנגישו את הידע ואף לימדו אותו בצורה מובנת.